לפני השאלה הזאת צריך לשאול מה זה בכלל התמכרות.

אני מגדיר התמכרות כמצב בו אדם עוסק במשהו באופן שפוגע בשאר המרכיבים בחיים שלו.
פעילות אינטנסיבית בתחום מסויים אינה מעידה על התמכרות.
מסי ורונאלדו אינם מכורים לכדורגל. הם מתפרנסים ממנו די יפה.
הרב עובדיה לא היה מכור ללימוד תורה (למרות שפעם נפל מסולם כי התחיל לקרוא ספר ושכח שהוא עומד על סולם).
גם איילון מאסק הוא לא מכור לעבודה, הוא פשוט לא מפסיק לעבוד.

בכל אופן לדעתי אם מישהו מתוך בחירה ומודעות לוקח משהו ברצינות ואינטנסיביות יתירה.
זה בסדר.
התמכרות זה כשאדם רוצה לנווט את החיים שלו לכיוון אחר אבל חומרים או דפוסי התנהגות מובילים אותו בדרכים אחרות.

.

אני אוהב את הפעילות ברשתות החברתיות ויכול להתעסק בזה המון במהלך היום.
בזכות פייסבוק קיבלתי המון הזדמנויות ויצרתי הרבה קשרים. אני מעריך ששימוש מופחת יפגע בזה. אבל העבודה מחייבת…
עכשיו שצימצמתי את השימוש שלי אז כבר יהיה קשה לומר שאני מכור.
אלא אם כן אני אשבר, ואז דווקא ההוכחה תהיה לטובת הצד השני.
ימים יגידו.

.

ואתה - מכור? (מוזמנים לשתף במחשבות שלכם).

מדי שעה נעצרים שידורי הרדיו ומעדכנים אותנו ב- ‘חדשות’. כ"כ חשוב לדעת מה קורה בעולם, ואי אפשר להישאר שעה אחת בלי עדכון. הרדיו שייך לדור הישן, מי שהתקדם מקבל עדכונים לסמארטפון כל חמש דקות, ואז הוא באמת מעודכן.

אך ההתעדכנות הבלתי פוסקת לא גורמת לנו להיות מחוברים למציאות, אלא מנותקים מהמציאות. אמנם כל אדם מושפע מההתנהלות של ראשי המדינה, והחלטות שמתקבלות בממשלה ובכנסת עלולות להשפיע גם על כל אחד מאיתנו, אבל ההשפעה הזו זניחה לעומת מהלך החיים השוטף שלנו שמושפע בעיקר מההחלטות האישיות שלנו.

לדעת מה בדיוק קורה בממשלה ובכנסת לא יקדם אותנו להיות אנשים יותר טובים ומאושרים. הידיעות בחדשות גם לא מאפשרות לנו להשפיע על החלטות הרשויות, ואפילו לא עוזרות לנו להבין מה באמת קורה, כי רוב הדברים המשמעותיים במדינה קורים מתחת לשולחן בלי שהציבור ישמע עליהם בכלל.

אז בשביל מה לשמוע חדשות? באמת אין זה אלא יצר הרע. אנחנו נהנים, כיף לשמוע חדשות. זה נחמד להתעצבן על ראש הממשלה ולדעת שאין לכעס הזה שום משמעות ואף אחד לא נפגע עכשיו מכך שאני כועס. זה נחמד להתנתק מהמציאות האפרורית מלאת הטרדות שסובבת אותנו ולפגוש עולם עוצמתי ולא מחייב. הרדיו, העיתון (כולל עיתוני-עלוני השבת) והטלויזיה (כן, גם סרטונים באינטרנט זה בעצם טלויזיה) הם נעימים ואינם דורשים מאמץ. פשוט כיף. אז למה לא?

כי אנחנו משלמים על הכיף הזה, גם אם לא באופן ישיר. אנחנו נוסעים ברכב, ובלאו הכי אין מה לעשות וצריך להיות מרוכז בנהיגה ולא להתעפץ, אז נדליק רדיו. אבל כשהדלקנו את הרדיו בחרנו למכור את כח המחשבה שלנו לעורכי התוכניות של הרדיו.

כמעט בלתי אפשרי לשמוע תוכנית ברדיו ולא לחשוב אחר כך על מה שנאמר בה. אחרי שאתה שומע שמאלני שופך את כל דעותיו אתה לא יכול שלא לחשוב לעצמך כמה מצבנו עגום, וכיצד יש להילחם בדעות הרעות הללו. אחרי הפרסומת תזמזם את הדקלומים הקופצניים סביב המוצר הנחשק, וגם תחשוב האם חשבת אי פעם לקנות אותו. אחרי תוכנית על כלכלה תמשיך לחשוב על התוכנית שלך להצלת המשק הישראלי. ואחרי תוכנית טיפשית של ד"שים אולי תחשוב- מה בעצם עשו שם בתוכנית הזאת במשך שעה???

אבל כמעט אף פעם לא יקרה לך אחרי תוכנית רדיו שתשאל את עצמך- איך אני נעשה אדם יותר טוב?

למכור את המחשבה שלנו בשביל ההנאה הרגעית של העיתון והרדיו זה לא מחיר משתלם. אנחנו צריכים לבחור בעצמנו על מה לחשוב, והיום זה בהחלט אפשרי. קודם כל סור מרע ואל תכניס הביתה עיתונים ועלונים, בזמן נסיעה אל תפעיל רדיו, במקום זה אפשר לשמוע שיעורי תורה קלילים או שירים שיש לך ואתה אוהב. במקום עיתונות אפשר לקרוא ספרים שאנחנו בחרנו לקרוא ובאמת מועילים לנו, בין בקודש ובין בחול.

אני לא חושב שכל אחד יכול כל היום ללמוד תורה בעיון ובשקידה ולא להיחשף לתוכן אחר. אבל אם יש לך כח לשמוע רדיו או לקרוא עיתון, אז בהחלט אתה יכול למצוא צלילים אחרים לשמוע או תכנים אחרים לקרוא. אמנם צריך קצת יותר מאמץ כדי לסדר שיהיה אפשר לשמוע ברכב שיעורי תורה ושירים שאתה אוהב, וצריך קצת להתאמץ למצוא ספר נחמד לקרוא במקום עיתון. אבל המאמץ הזה שווה.

בסופו של דבר, לחשוף את עצמנו לתוכן שישמח וירומם אותנו, זה הכיף האמיתי. זה העדכון האמיתי והחיבור האמיתי למציאות.

פעם אחת, לפני שנים רבות, הזדמן לי להיפגש עם יהודי כופר, מהסוג החמור ביותר לטעמי. אותו יהודי יקר היה בוגר ישיבת הסדר, הוא הכיר את תורת הרב קוק באופן בסיסי, ואעפ"כ בסופו של דבר בחר לוותר על דרך התורה. האידאולוגיה בה החזיק היתה שעולם הקודש מנותק מעולם החול והחיבור ביניהם הוא שקר, כדרכו של ישעיהו ליבוביץ'.

בעוד אצל רוב החילונים כיום התחושה שלי היא שהגורם המכריע שמרחיק אותם מהיהדות זה הבורות. כלומר אם היו מכירים את היהדות בצורה אמיתית היו מזדרזים להתחבר אליה. אבל אצל היהודי הזה ראיתי משהו שונה, הוא הרי הכיר את העולם היהודי, למד בישיבה, ומדוע עזב?

לכן שאלתי אותו: הרי אתה מכיר את תורת הרב קוק, מדוע אין אתה מאמין שאפשר לחבר בין הקודש והחול?

הוא ענה לי בסיפור.

אחד העילויים בישיבתו, מתמיד עצום שכל השאלות הקשות במהלך הלימוד היו מתנקזות אליו, פנה בסוף הלימודים בישיבת ההסדר ללימודים אקדמיים ועבודה משרדית. לאחר כשנתיים נערך מפגש בוגרים. לא עבר זמן רב מאז למד אותו עילוי בישיבה, הוא לא הלך לעבוד בחוף הים או במקום פריצות אחר, סך הכל שנתיים של לימודים ועבודה משרדית. אבל אחרי השנתיים הללו לא היה שום קשר בין השנים שעשה אותו בחור בישיבה ובין מצבו לאחר שנתיים מחוץ לישיבה.

מכאן למד שותפי לשיחה שהדיבורים בישיבה מאד יפים ומלהיבים, אבל הם כמו פול-גז בניוטרל- נשארים במרחב המצומצם מאד של הישיבה ולא קשורים למציאות. אפילו עבודה משרדית פשוטה מרסקת את העילוי של הישיבה. אז על מה בדיוק הם מדברים שם כשהם רוצים לחבר את הקודש אל החול?

אל בן שיחי לא היה לי מה להשיב. את בחירתו הרעה הוא כבר בחר, ולחזור שוב על ההסברים המפולפלים של הישיבה על כך שגם הנסיגות והכשלונות הם חלק מתהליך הגאולה, זה לא מה שישכנע אותו.

אבל אל עצמי אמרתי שהנושא הזה חייב להיות מטופל. אי אפשר להשאיר את כל מי שלא לומד בישיבה בלי הדרכה תורנית עמוקה ומקיפה. אם לא נברר את הסוגיות המעשיות הללו בצורה מעמיקה, נוכל להמשיך לדבר עוד שנים רבות על האידיאל הגדול של חיבור הקודש והחול, ובטוחים אנו שאכן לבסוף כפי שהועידה לנו ההשגחה האלוקית נזכה להיות ‘ממלכת כהנים וגוי קדוש’. הקודש והחול יתאחדו. אולם אם נברר את הנושא נוכל לקצר את התהליך.

הישיבות עוסקות בהצמחת תלמידי חכמים, וזו המשימה הכי חשובה שיש. אלא שאין זה מבטל את חשיבותן של משימות אחרות, חשובות פחות. אחת המשימות זה להצמיח בעלי-בתים עובדי ד’. התחושה שלי היא שהעיסוק בתחום זה לוקה בחסר. יש עיסוק נרחב בהדרכה לבני הישיבות, אך בחיפוש באוצר החכמה (ספריה ממוחשבת של כ-50,000 ספרים) לא הצלחתי למצוא כמעט חומר כתוב שעוסק בהדרכה למי שאינו בן ישיבה.

במקום שאין אנשים השתדל להיות איש. אז אשתדל אני לכתוב ולברר.

יהי רצון שיזכנו הקב"ה ויאר עינינו שנזכה ללכת בדרכיו בכל דרכינו, והוא יישר אורחותינו.