למה צמים בתשעה באב ולעומת זאת שמחים ביום העצמאות?
שאלה זו היתה נשאלת מדי שנה בבית המדרש של הר המור, ובשם הרב טאו היו עונים:
ביום העצמאות אנחנו שמחים על המדינה העתידית. שהרי מדינת ישראל היא יסוד כסא השם בעולם. והמצב הנוכחי הוא רק אתחלתא דגאולה, ומתוך המצב המצומצם בטוחים אנו שיתקיים במלואו מאמר הפיוט ״כְּבוֹד יְיָ עָלַיִךְ נִגְלָה:״.
לעומת זאת בתשעה באב, אנו אבלים על המצב כפי שהוא, מדינת ישראל דהשתא, אינה מדינה שראוי לנו להתפאר בה. הקלקולים רבים ואין כאן המקום לפרטם.
את השאלה על תשעה באב ויום העצמאות גם אני שואל את עצמי כיום, אך התשובה שלי שונה.
ביום העצמאות אנו שמחים על המצב כפי שהוא, מדינת ישראל דהשתא, היא מדינה שראוי לנו להתפאר בה. האנשים הטובים בה רבים ואין כאן המקום לפרטם ואת מעשיהם.
לעומת זאת בתשעה באב אנחנו אבלים על החשש עבור המדינה העתידית. שהרי יש הטועים לחשוב שמדינת ישראל היא יסוד כסא השם בעולם. ומבחינתם יש הגיון ללכת בקנאות נגד ההגיון הפרקטי, ממש כמו הקנאים בחורבן בית שני, מתוך אשליה של אמונה שעוד מעט ״כְּבוֹד יְיָ עָלַיִךְ נִגְלָה:״. ובקנאותם עלולים הם להביא עלינו חורבן נוסף.
בתמונה המצורפת צילום שצילמתי בחוף המצודה באשדוד, בהשכמת הבוקר, בזמן שישבתי שבעה על אח שלי שנפטר בטרם עת.
צילום רגוע, שמזכיר לי שלפעמים בחיים צריך לדעת לשחרר.
לפעמים בחיים אנחנו צריכים להרפות גם מהאהובים לנו ביותר. לא הכל בשליטתנו.
אני אוהב את מדינת ישראל. כואב לי מאד לראות אותה בימים אלה. אין ביכולתי לשנות את המצב. החלטתי לשחרר.
להתראות פייסבוק, המקום בו צעקתי את כאבי.
הזמן יעבור, התהליכים שעוברת המדינה ימשיכו, וימים של שקט כנראה עוד יגיעו. נתראה שם בעזרת השם.